המצפן של חודש אייר - בינה פבזנר
המַּצְפֵּן של חודש אייר / בינה פבזנר
הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו (תהלים קכ"ו)
נראה לי שאין כפסוק הזה כדי לזקק את מהותו של חודש אייר.
עבורי, חודש אייר, על המשמעויות וההתרגשות הנלוות אליו, מתחיל כמה ימים לִפְנֵי, עם צאתו של חג הפסח.
בחוץ אביב, עדיין. שלהי הירוק, יחד עם צהוב השבֳּלִים... שמיים שגונם נע בין תכלת מאירה לאפור מעיק, ימים חמים מאד ורוחות קרירות לעת ערב. מהבית שלנו אפשר לראות את פסגת התבור, בימים בהירים שאין האובך מעכיר אותם – את הכנרת, ובלילה - את האורות של חצור וראש פינה. ארץ ישראל, נופים, אנשים, חיים...
ודבר מכל אלה אינו בגדר המובן מאליו לכל מי שנפשם נתונה לימים האלה שבין יום הזִכָּרון לשואה, לבין יום הזִּכָּרון לחללי צה"ל ויום העצמאות.
זִכְרון ילדות של חודש אייר: אחי ואני צופים עם אבא שלנו במצעד יום העצמאות הצה"לי. מול עינינו עוברות קבוצות של חיילים (היו כנראה גם כלי רכב משוריינים, ואולי מטס של חיל האויר – אבל אני זוכרת את החיילים הצועדים). ואבא שלנו, האיש המאופק מאד, מזיל דמעה של התרגשות. ואנחנו, צעירים ככל שהיינו, הבנו, ידענו, ולא שאלנו. חפים מכל ציניות, חיים את ה'אין' הנוכח בבית החם שלנו (משפחה קטנה, אין סבים וסבתות, אין – כמעט – דודים ודודות... כולם נשארו "שָם"...) – שואלים בלב - מצטרפים לשאלות של אבא - מה היה קורה אם היה הצבא הזה, היו החיילים האלה, היתה המדינה הזאת לפני 25 שנים...
וזיכרון טרי יותר, יום הזיכרון לשואה תשפ"א. הקורונה עוד היתה נוכחת, והתכנסויות אסורות, ולכן, בבית החינוך 'שורשים', התפרשו התלמידים במעגל ענק, סביב חצר בית הספר, ובתווך היו דגלי ישראל תלויים סביב סביב, והשמיים היו כחולים מאד, והירוק מסביב היה ירוק מאד. וקולות הילדים ששרים את התְּפִלָּה לשלום המדינה ואת 'התקוה' וגם שום דבר מזה לא היה מובן מאליו, ולכן גם מרגש מאד.
הפסוק שבחרתי לפתוח בו – הוא בשבילי תמצית הימים הללו. הכאב, הצער, הרכנת הראש על מי שהיו ואינם, יחד עם שִמְחַת היש – יש פה מדינה יהודית, יש פה יהודים שנתקבצו מכל קצוות תבל, יש לנו פה חיים מלאים ועשירים.
ואַל דֹּמִי, אַל דֹּמִי לָנוּ, עֲדֵי יִהְיוּ חַיֵּינוּ רְאוּיִם לְזִכְרָם... (נזכור / אבא קובנר)
בעיני חודש אייר הוא חודש שמזכיר לנו שהמלאכה לא תמה, ושעלינו מוטלת החובה להמשיכה. הזרעים נטמנו, ויש צמיחה ופריחה וגדילה... אבל אנחנו מחוייבים להמשיך ולשאול את עצמנו, מה ואיך עלינו לעשות כדי שהמדינה הזו, שקיומה הוא בגדר הגשמת תפילות ומשאלות לב בנות אלפיים שנה, תהיה מקום ראוי וטוב, מחויבת לשלומם ולרווחתם של כל יושביה, ובית לפזורי העם היהודי.