בין כוח לגבורה יהודית – נתנאל אריה  

טור חודשי מבית עיינות – יהדות ישראלית בגולן  

חודש כסלו. אהבה מיוחדת יש לי לחודש זה, בעצם לכולנו. נגיעות של קור וריחות של חורף, מסך אפור ומעונן לצד  שמש נעימה ומלטפת, טיפות ברוכות של גשם וריח האדמה הטובה, הרטובה. ימים שקטים של התכנסות, שונים כל  כך מהמרוץ ושאון החיים הקי צי.  

דומה שלא ב כ ד י דווקא בחודש זה אנו פוגשים את חנוכה, המשתלב היטב בנוף הסגרירי. מה יותר נעים ממפגש  משפחתי ושיחה על ימים קדומים של הוד וגבורה, עם כוס תה מהביל וסופגניה חמה סביב הנרות הדולקים, כשבחלון  לילה חורפי וחשוך, כמו קורא לטיפות הגשם המתדפקות ובאות להאזין אף הן, להתחמם קמעה סמוך לאור המרצד.  

יתרה מזו. כמה יופי פנימי יש בציון הפשוט והעדין כל כך של הגבורה היהודית. נרות קטנים מספרים בלאט גבורתו  של דור, אורות זעירים ניבטים מכל חלון של כל בית. לא מצעדים ומפגן כוח, לא תעמולה ושאר צ ר מוניה. רק  שרשרת אורות חורזים יחדיו את סיפור גבורת הדורות כולם.  

אין כמו חודש כסלו להעמיד אותנו על מהותם של כוח וגבורה. כוח - שייך לתחום הפיסי החיצוני, גבורה -  שייכת לתחום המנטא לי הפנימי. כוח יכול להיות משהו קיים ו טבעי, אך גבורה היא משהו נרכש ועצמי. כוח  מציין עוצמה ויכולת, בה משתמשים הן האדם והן החיה, גבורה מייצגת תכונה ערכית ואנושית. גבורה ז ה הרואיזם,  התמודדות עם קשיים הפרעות ומכשולים. היכולת להחזיק מעמד, ולבצע את שנדרש למרות הקושי הגופני או  המנטאלי. הגיבור עומד על עקרונותיו, ואינו מתכופף גם אם קשה ומסובך, גם אם יודע שיצטרך לשלם על כך מחיר. 

שני פנים לגבורה. גבורה אקטיבית וגבורה פסיבית. הגבורה האקטיבית טוענת את האדם בכוחות חזקים הפורצים את  המחסומים הכובלים אותו, ומונעים אותו מללכת בדרכו. כאומה ה קמה על אויביה העומדים לכלותה, ונל חמת בחירוף  נפש ובעוז רוח על קיומה ואמונתה. אך לעיתים אין האדם יכול לגבור על העומדים לנגדו. לעיתים אין האומה יכולה  לגבור על מכשולי המציאות החזקים ממנה. או אז נדרשת גבורה מסוג אחר; הרואיזם שקט שמשמעותו חוסן נפשי  ויכולת עמידה, נאמנות פנימית וציות לצו האמונה. פעמים משמשות אלו השתיים במקביל. גבורה פיזית וחוסן נפשי,  כאשר הגבורה הפנימית ועוז הרוח מחמשות את הנושא אותן בעוצמה ובכוח.  

אור הנרות הביתי והעדין מרמז לנו, כי המערכה האמתית איננה, ולא הייתה מעולם, שדה הקרב, אלא עולם  הרוח והערכים. החוסן הלאומי יסודו בקיום הנאמן של המשפחה היהודית השורשית. מאבק האיתנים של יהודה  באימפריה היוונית לא היה על עצם הקיום היהודי, אלא על אופיו ותוכנו של הבית היהודי והלאומי. קומץ גיבורים  

עשויים ללא חת אשר היו נאמנים לאמונתם, קמו לאומה באותה שעה, והוכיחו כי הגבורה סופה לנצח את הכוח, ומעט  מן האור דוחה הרבה מן החושך.