אבני המקדש בשירו של יורם טהרלב

אבני המקדש בשירו של יורם טהרלב הרב נתנאל אריה

יורם טהרלב ז"ל, איש קיבוץ יגור, שנפטר לפני כחודש (ד שבט תשפ"ב, 6 בינואר 2022) היה מגדולי הסופרים הפזמונאים ומעצבי הזהות הישראלית החדשה. יש מי שטען כי "מבין היוצרים הישראלים, יורם טהרלב הוא ללא ספק היוצר היהודי ביותר, גם בשיריו וגם בספריו" (חוקר הזמר, אליהו הכהן), ולענ"ד יש אמת גדולה בדבריו, לכל מי שמתבונן במכלול הנושאים עליהם כתב בשיריו ובספריו. השורות הבאות הן סיומו של מאמר העוסק בניתוח תהליך התחיה הלאומית (https://bit.ly/avanim12) המתרחש כריקוד משותף בין האומה וא-לוהיה. במאמרי הסתייעתי בשירו של טהרלב "על כפיו יביא". סקרנות שהייתה בי גרמה לי להתכתב עם יורם אודות הפרשנות לשירו. תשובתו היהודית המחוכמת מעידה כמאה עדים על הנשמה המיוחדת שהייתה באיש יקר ונפלא זה.

שלום יורם,

לא מזמן סיימתי לכתוב מאמר העוסק בתחיה הלאומית. במאמרי קישרתי בין מדרשי חז"ל על האבנים מהם תיבנה ירושלים לבין שירך היפה "על כפיו יביא". אמנם מרגע שיצירת אומנות יצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הריהי נתונה לפרשנות והתרשמות אישית, ובכל זאת סקרנותי גורמת לי לשתף אותך במחשבותיי. אודה מאוד להתייחסותך. בהזדמנות זו הרשיני לומר לך תודה, על תרומתך הגדולה לעיצוב פני האומה המתחדשת.

נתנאל אריה, ישיבת הסדר הגולן, חספין.

שלום לך הרב נתנאל, ותודה על הניתוח המקורי והיצירתי!

כמו שאמרת, מרגע שהשיר עזב את כותבו, הרי הוא הופך לנחלת הכלל, העושה בו כראות עיניו. אמר רבי לוי יצחק מברדיטשב: השירים והפיוטים נכתבו על ידי אנשים בעלי לשון ומליצה, אבל אחר כך הורטבו יפה יפה בדמעותיהם של ישראל ונעשו סליחות...

תודה על ששיתפת אותי, יורם טהרלב  (יום ה' 30.6.2020)

 

אבניה של  ירושלים

על כפיו אותה יביא – פרשנותו היפה של טהרלב

פעמים, רעיונות עמוקים מוצאים את עצמם מתנגנים כלאחר יד בפזמון עממי. אחד מאלה הוא שירו הנפלא של יורם טהרלב "על כפיו יביא", שפרסם שנתיים לאחר המלחמה. שחרור חבלי המולדת במלחמת ששת הימים, ניסֵי המלחמה, איחודה של ירושלים וכיבוש הר הבית, עוררו אצל רבים התרגשות רוחנית, ותחושה עילאית שהולכת ומתגשמת לה שיבת ציון השלישית. טהרלב, שנחשב לאחד מחשובי מעצבי הזהות הישראלית, הודה בראיון כי בחיבור השיר, שרתה עליו רוחה של המסורת. השיר פורט על מיתרי הרגש הלאומיים, הלחן והביצוע הנהדרים גם הם הוסיפו נופך, והשיר הפך להיות רלוונטי ומדויק לזמנו, ואהוב מאוד עד ימינו אנו.

השיר מתאר בעלי מלאכה מן הדור הישן, שכבר שנתיים (מאז המלחמה) אינם עוסקים במלאכתם, אלא נתונים בציפייה לביאת אליהו הנביא מבשר הגאולה. כך הנגר שבנה כיסא לאליהו, "ושנתיים שהוא כבר אינו מנגר", ואף הסנדלר שתפר נעליים לרגלי המבשר, אך "כבר שנתיים מונח המרצע בשק", וחלומם אחד הוא: "על כפיו אותו יביא לאליהו הנביא. והוא יושב ומחכה לו, כבר שנים חולם הוא שיזכה לו. על סודו שומר ומחכה לו, מתי כבר יגיע היום".

הנגר והסנדלר מבטאים דמויות מן העולם הישן, החולמים על העתיד הרוחני, ובשל אותו חלום פסקו מפעילותם המעשית הארצית. אל מול דמותם הציב טהרלב את דמותו של מי ש"בונה את העיר כבר שבעים שנה". דמותו של הבנאי היא דמות אקטיבית, כמו בני היישוב החדש וכן בני היישוב הישן תלמידי הגאון מווילנא, שפרצו את חומות ירושלים, והקימו שכונות רבות בירושלים החדשה. גם הבנאי חולם, אך חלומו אינו מסתכם בציפייה, או בהגשת שי לאליהו מבשר הגאולה, ובוודאי שהוא אינו גורם לו להפסיק מפעילותו המעשית, להיפך, הוא רואה את פעולותיו בעבר ובהווה כחלק מבניינה העתידי והשלם של ירושלים.

יתירה מזו, שלא כמו הנגר והבנאי שחלומם להביא "לאליהו הנביא" את כסאו ואת נעליו, רואה הבנאי את מלאכתו כחלק בלתי נפרד ממלאכת הבניין השמימית. ציפייתו של אותו בנאי היא שאת האבן שיביא אליהו, ישים הוא בעצמו כאבן הפינה לבניין הקדוש. "והוא חולם כי כמו שאת העיר בנה, יניח למקדש את אבן הפינה, על כפיו אותה יביא, אליהו הנביא". אליהו הוא הכוח המסייע לפעילות המעשית והמתמשכת של הבנאי עצמו בבניין ירושלים והמקדש!

ממש בדומה לכך עולה המסר גם מ"שירו של אבא", שפרסמה נעמי שמר שנתיים קודם לכן. השיר, המוכר יותר בשם "ייבנה המקדש", מציג את בניין המקדש כפסגת מעשה הבניין החלוצי. האבנים אותן חוצבת האומה להקים מהן את המדינה החדשה, הן האבנים שתשמשנה לבניין מקדשה: "אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש, לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש, כי מן האבנים האלה יבנה מקדש". שמר אינה מנתקת בין החזון החלוצי לחזון המסורתי, ממש כמו שמו של השיר שנגזר, כפי הנראה, משירתו רוויית הכיסופים של אביה, מדובר בחזון שלם העשוי מקשה אחת.

חזונם של חז"ל, כמו גם החזון העולה מאותם שירה ישראלית חדשה, הוא חזון מרשים ופשוט. זהו תיאור נהדר של מערכת יחסי גומלין הרמונית, של היד האנושית העושה יד אחת עם היד הא-לוהית בגאולת האומה. החורבן היה חורבן האומה, והגאולה היא גאולת האומה, המתעוררת וחוזרת אל עצמה ואל עוצמתה. בניינה של האומה עובר דרך תחייתם של כל כוחות האומה. כל אבן וכל נדבך בבניין הכללי של האומה, הם חלק מבניין גבוה ורחב ששיאו ירושלים והמקדש. גאולה במהותה היא שחרור לחיים של עוצמה, אך עוצמה זו אינה מושגת בחיים המנותקים משורש הקיום, אלא בחיבור אל בורות המים ואל המעיין האינסופי המשקה ומברך את שדה פעולתו של האדם עלי אדמות.

המאמר השלם מופיע כאן: https://bit.ly/avanim1